[WebProject]

אהלן חבר'ה,

מאמר שקיבלתי מחבר קרוב ששירת בעבר ביחידה עלתה לאתר ורציתי לשתף אתכם בה, אני אישית נהניתי לקרוא.

יחידת דובדבן אצלי מתחילה בכיתה ו' שנחשפתי אליה לראשונה (אמצע שנות התשעים) כאשר אחי התגייס אליה,וביום שהוא סיים מסלול כבר החלטתי-שם אני רוצה להיות...

לאחר מכן המשכתי לחלום ולהתכונן לחלום..לקראת הגיוס התאמנתי לבדי בדיונות עם\בלי משקלים,ספרינטים,זחילות,ריצות ארוכות,חפירת בורות וכו' ימים כלילות ,אותרתי לגיבוש מטכ"ל ובסופו בראיון אמרתי לפסיכולוג שבאתי בכדי לחוות גיבוש ואין ברצוני כלל לשרת ביחידה זו אלא בדובדבן..

התגייסתי ויצאתי לגיבוש נרגש ,הגיבוש היה לי אישית קשה יותר מגיבוש מט"כל כיוון שהוא יותר מרוכז(שלושה ימים), התעלמתי מרגשות הכאב,העייפות והתשישות רק דבר אחד עמד לנגד עיניי והוא סיכת הלוחם!


הטירונות מתחילה ואיתה ההלם והקושי ,האנשים החדשים,המפקדים והדרישות...

לאט לאט אתה לומד על עצמך ועל כך שאין גבול ליכולות שלך אלא ישנו גבול דמיוני שאנו שמים לעצמנו בראש ואותו תמיד ניתן להרחיב(גם אם לפעמים נדמה שלא) ובמקביל הביצועים מתרחבים-במילים אחרות אתה לומד להאמין בעצמך ובכך שאין משימה שניתנה ולא ניתן לבצע אותה...
אתה לומד להכיר את חבריך לצוות וכמה שכל אחד מדהים בדרכו שלו ,והמפקדים שהופכים תוך כמה שבועות לדמויות לחיקוי מהבולטות בחיים...

להמשך קריאה:

http://www.raal.co.il/content/view/5...93%D7%91%D7%9F